כששמעתי לאחרונה את “השטן ירד לג’ורג’יה“, הוא הזכיר לי שלפני שנים מספר תירגמתי את הסיפור “השטן ודניאל וובסטר” מאת סטיבן וינסנט בנה.
חיפשתי את התרגום וערכתי אותו כדי להעלות אותו לכאן, כי הוא תענוג עסיסי של ממש.
“השטן ודניאל וובסטר” יסודו ב”פאוסט” מאת גתה, והוא משתמש ברעיון העיסקה עם השטן כדי להלל את “אמריקה”, כרעיון מופשט. את הסיפור המקורי אפשר לקרוא בפרויקט גוטנברג, כאן. אפשר לקרוא עוד על הסיפור בויקיפדיה (משום מה השפה היחידה פרט לאנגלית שבה יש לו ערך משלו היא עברית דווקא).
אני ממליצה מאוד לשמוע את תוכניתו של ערן סבאג “חיים של אחרים“, המוקדשת לסיפור, כולל הקראה מתרגומו לעברית בידי א. בן צבי שיצא לאור בספרית תרמיל בשנות השישים. (תוכנית שנייה עליו, כאן, בקישור ישיר לקובץ mp3)
לסיפור מקום מכובד בתרבות הפופולרית בארצות הברית, ואזכורים שלו מופיעים ביצירות שונות. הדוגמה החביבה עלי ביותר, כמובן, היא בסדרה “מסע בין כוכבים – הדור הבא”. בפרק הפותח של הסדרה, “מפגש בפארפוינט”, עומדת האנושות למשפט על עוולותיה, וקפטן פיקארד מסנגר עליה במלוא הלהט של דניאל וובסטר עצמו, פלוס ציטוטים משייקספיר. בפרק הסוגר של הסדרה, שבע עונות אחר כך, הוא גם מנצח במשפט.
בהמשך, הסיפור עצמו:
*תודה למור רוזנפלד, שעברה על התרגום שלי לפני הפרסום
** אגב, אני מקבלת נקודת בונוס (מעצמי) כי הצלחתי להכניס את המילה “שגיב” לתרגום.
“השטן ודניאל וובסטר” מאת סטיבן וינסנט בנה
I
זה סיפור שמספרים בארצות הסְפָר, במקום שבו נפגשת מסצ’וסטס עם ורמונט וניו המפשייר.
כן, דניאל וובסטר מת – בכול אופן, קברו אותו. אבל כל אימת שסופת רעמים מתחוללת סביב מארשפילד, אומרים שאפשר לשמוע את קולו המתגלגל בנבכי השמיים. ואומרים שאם הולכים לקברו וקוראים בקול רם וברור, “דניאל וובסטר – דניאל וובסטר!” האדמה מתחילה לרטוט והעצים מתחילים לרעוד. ולאחר זמן מה שומעים קול עמוק אומר, “שָׁכֵן, מה מצבה של ארצות הברית?” ואז כדאי לענות שארצות הברית עומדת איתנה, יציבה כסלע ומחושלת בנחושת, מאוחדת ובלתי מחולקת, אחרת הוא עלול לזנק הישר מתוך האדמה. בכול אופן, זה מה שסיפרו לי כשהייתי ילד.
אתם מבינים, במשך זמן מה, הוא היה האדם החשוב ביותר בארץ. הוא לא הגיע להיות נשיא, אבל הוא היה האדם החשוב ביותר. אלפים שמו בו מבטחם כאילו היה אלוהים בכבודו ובעצמו, וסיפרו סיפורים עליו ועל הדברים שהיו שלו, שהיו כמו סיפורים על גיבורי התנ”ך, אברהם, יצחק ויעקב. אמרו, שכאשר הוא קם לדבר, כוכבים ופסים נדלקו בשמיים כמו דגל ענק, ואמרו שפעם הוא קיטרג על נהר וגרם לו לשקוע לתוך האדמה. אמרו, שכאשר צעד ביערות עם חכת הדיג שלו, הורגת-הכול, דגי הטרוטה היו מזנקים מן הנחלים הישר אל תוך כיסיו, כי ידעו שאין כל טעם להיאבק נגדו; וכאשר טען בבית המשפט, היה בכוחו להשמיע את נגינת נבליהם של הקדושים ולהרעיד את האדמה שמתחתיו. כזה מין אדם הוא היה, וחוותו הגדולה במארשפילד היתה ראויה לו. התרנגולות שהוא גידל היו כל כולן בשר לבן, עד לעצמות הרגליים, בפרות טיפלו כמו בילדים, ולאייל הגדול, שלו קרא גוליית, היו קרניים שהתעקלו כקנוקנות צמח מטפס, והוא היה מסוגל להפיל בנגיחה דלת ברזל. אבל דניאל לא היה מין בעל אחוזה אצילי; הוא הכיר את כל דרכי האדמה, והיה קם לאור הנר כדי לדאוג שכל מה שצריך לעשות יעשה. אדם בעל פה כלועו של כלב מסטיף, מצח שגיב כהר, ועיניים בוערות כגחלים – זה היה דניאל וובסטר בשיא ימיו. והמשפט הגדול ביותר שבו טען לא נכתב מעולם בספרים, כיוון שהוא טען בו כנגד השטן, פנים אל פנים ובלא רסן או מושכות. וזה הסיפור ששמעתי בעבר, לא פעם ולא פעמיים.
היה היה איש ושמו גַ’בֶּז סטון, שגר בקרוס קורנרז, ניו המפשייר. הוא לא היה איש רע מלכתחילה, אך היה ביש מזל. אם היה שותל תירס, היו עולות בו תולעים; אם שתל תפוחי אדמה, היה עולה בהם שידפון. אדמתו היתה טובה למדי, אך הוא לא שיגשג בה; היו לו אישה הגונה וגם ילדים, אך ככל שהיו לו ילדים רבים יותר, כך היה פחות מזון לחלק בין הפיות. אם בשדה שכנו צצו כמה אבנים, בשדהו שלו צמחו סלעים; אם היה לו סוס שקרסוליו תפחו, היה מחליף אותו בסוס הלוקה בסחרחורות, ועוד מוסיף סכום כסף. אנשים כאלה יהיו תמיד. אבל יום אחד לג’בז סטון נמאס מכל העניין.
אותו בוקר הוא חרש בשדה, וזה עתה שבר את להב המחרשה על אבן שהיה מוכן להישבע שלא היתה שם יום קודם לכן. וכאשר עמד ליד המחרשה, הסוס המרוחק ממנו התחיל להשתעל – מין שיעול צמיג שעולים ממנו מחלה ורופאי סוסים. שני ילדים היו חולים בחצבת, אשתו לא חשה בטוב, והיתה לו דלקת באגודל. זה היה הקש ששבר את גבו של ג’בז סטון. “בי נשבעתי,” אמר, והביט סביבו במין מבט נואש, “בי נשבעתי שדי בכך כדי לגרום לאדם לרצות למכור את נשמתו לשטן! והייתי מוכר אותה, בשתי אגורות!”
ואז הרגיש מין תחושה שעלתה בו בגלל מה שאמר; אבל, באופן טבעי, בתור בן ניו המפשייר, הוא לא היה מוכן לחזור בו. ובכול זאת, כשהגיע הערב, ועד כמה שיכול לראות, לא היתה כל התייחסות, הוא הרגיש הקלה, שהרי היה אדם דתי. אבל הרי תמיד יש התייחסות, במוקדם או במאוחר, ממש כמו שכתוב בתנ”ך. וכצפוי, ביום המחרת, בסביבות שעת ארוחת הערב, הגיע זר נעים-הליכות בבגדים כהים אל הבית בכרכרה נאה ושאל על ג’בז סטון.
טוב, ג’בז אמר למשפחתו שהוא עורך דין, שבא לפגוש אותו בעניין עיזבון. אבל הוא ידע מי זה. לא מצא חן בעיניו איך שהזר נראה, וגם לא איך שחייך עם השיניים. השיניים היו לבנות, ומרובות – יש אומרים שהן היו משוייפות, חדות, אך אינני מוכן להתחייב. ולא מצא חן בעיניו כשהכלב העיף מבט אחד בזר וברח ביללות, עם הזנב בין הרגליים. אבל כיוון שאמר את מה שאמר, פחות או יותר, הוא דבק בדבריו, והם יצאו אל מאחורי האסם וכרתו את העסקה. ג’בז סטון היה חייב לדקור את אצבעו כדי לחתום, והזר השאיל לו סיכת כסף. הפצע התרפא יפה, אך השאיר צלקת קטנה ולבנה.
II
לאחר מכן, לפתע פתאום, העניינים התחילו להשתפר ולשגשג בחייו של ג’בז סטון. פרותיו השמינו וסוסיו הבהיקו, יבוליו היו לקנאת הסביבה, וגם אם ברקים פגעו בכול רחבי העמק, הם לא פגעו באסמו. במהרה היה לאחד האנשים האמידים במחוז; ביקשו ממנו להיות חבר מועצה, והוא הסכים; התחילו להיות דיבורים על כך שירוץ לסנאט המדינה. בסך הכל, אפשר לומר שמשפחת סטון היתה מאושרת ומרוצה כמו חתולים במחלבה. וכל בני המשפחה אכן היו מרוצים, כולם פרט לג’בז סטון.
הוא היה שבע רצון למדי בשנים הראשונות. כשהמזל הרע הופך את פניו, זה דבר אדיר; הוא משכיח ממך את רוב הדברים האחרים. אמת, מדי פעם בפעם, בעיקר במזג אוויר גשום, הצלקת הלבנה הקטנה באצבעו היתה מעלה בו דקירת כאב. ופעם בשנה, בדיוק נמרץ, היה עובר הזר בכרכרה הנאה. אך בשנה הששית הזר עצר, ולאחר מכן, לא היתה עוד שלווה לג’בז סטון.
הזר התקרב דרך השדה התחתון, כשהוא חובט במגפיו במקל – המגפיים היו שחורים ונאים, אך מראם מעולם לא מצא חן בעיני ג’בז סטון, בעיקר לא חלקם הקידמי. ואחרי שבילה איתו את היום, הוא אמר, “מר סטון חביבי, אתה משהו-משהו! רכוש נאה מאוד יש לך כאן, מר סטון.”
“נו, יש כאלה שיראו אותו בעין יפה ויש כאלה שלא,” אמר ג’בז סטון, כיוון שהיה בן ניו המפשייר.
“אוה, אין צורך לזלזל בחריצותך!” אמר הזר, בקלילות רבה, וחשף את שיניו בחיוך. “הרי אנחנו יודעים מה נעשָה, והדבר היה על-פי חוזה מפורט. לפיכך כאשר – אהמ – יגיע מועד פרעונה של המשכנתא בשנה הבאה, אינך צריך לחוש כל חרטה.”
“אם מדברים על המשכנתא הזאת, אדוני,” אמר ג’בז סטון, והביט סביבו כשהוא מחפש מניין יבוא עזרו, מן השמיים או מן הארץ, “מתחיל להיות לי ספק אחד או שניים בקשר אליה.”
“ספקות?” אמר הזר בקול נעים הרבה פחות.
“אה, כן,” אמר ג’בז סטון. “כיוון שאנחנו בארצות הברית ואני תמיד הייתי אדם דתי.” הוא כחכח בגרונו וחש שאזר אומץ. “כן, אדוני,” אמר, “מתחילים להיות לי ספקות רציניים, אם המשכנתא הזאת תעמוד בבית המשפט.”
“יש בתי משפט ויש בתי משפט,” אמר הזר, וציקצק בשיניו. “בכול זאת, כדאי אולי שנביט במסמך המקורי.” והוא שלף פנקס גדול ושחור, מלא ניירות. “סמית, סלייטר, סטיבנס, סטון,” מילמל. ” ‘אני, ג’בז סטון, למשך תקופה בת שבע שנים –’ אוה, הוא בסדר גמור, אני חושב.”
אך ג’בז סטון לא הקשיב, כיוון שראה דבר מה אחר מרפרף מתוך הפנקס השחור. הדבר נראה כמו עש, אך לא היה עש. ובזמן שג’בז סטון בהה בו, נדמה היה שהוא מדבר אליו במין קול קטן וצווחני, קטן וקלוש נוראות, אבל אנושי נוראות. “שכני סטון!” צייץ. “שכני סטון! עזור לי! בשם אלוהים, עזור לי!”
אך לפני שג’בז סטון יכול היה להניע יד או רגל, הזר נופף ממחטה גדולה וצבעונית, תפס בה את היצור, ממש כמו פרפר, והתחיל לקשור את פינות המטפחת.
“אני מצטער על ההפרעה,” אמר. “כמו שאמרתי –”
אבל ג’בז סטון רעד בכול גופו כמו סוס מבוהל.
“זה קולו של מיזֶר סטיבנס!” אמר בקול קירקור. “ואתה תפסת אותו בממחטה שלך!”
הזר נראה נבוך במקצת.
“כן, באמת הייתי צריך להעביר אותו לקופה,” אמר בחיוך מעושה, “אבל היו בה כמה טיפוסים די יוצאי-דופן ואני לא רוצה שיהיה להם צפוף. נו, נו, תקלות קטנות שכאלה קורות.”
“אני לא יודע למה אתה קורא תקלה,” אמר ג’בז סטון, “אבל זה היה קולו של מיזר סטיבנס! והוא לא מת! אתה לא יכול להגיד לי שהוא מת! הוא היה נמרץ ומרושע ממש כמו מרמיטה ביום שלישי!”
“בדמי ימיו…” אמר הזר, בקול אדוק. “הקשב!” ואז התחיל פעמון לצלצל בעמק וג’בז סטון הקשיב, כשזיעה נוטפת על פניו. שכן ידע שהפעמון מצלצל לכבודו של מיזר סטיבנס ושהוא מת.
“החשבונות ארוכי-הטווח האלה,” אמר הזר באנחה; “באמת חבל לסגור אותם. אבל ככה זה בעסקים.”
הוא עדיין אחז את המטפחת בידו, וג’בז סטון חש בחילה כשראה את הבד נאבק ומרפרף.
“כולם כל-כך קטנים?” שאל בצרידות.
“קטנים?” אמר הזר. “אה, אני מבין למה אתה מתכוון. יש גדלים שונים.” הוא אמד את ג’בז סטון במבטו, ושיניו נחשפו. “אל דאגה, מר סטון,” אמר. “אתה תירשם בציון טוב מאוד. לא אעז להחזיק אותך מחוץ לקופה. עכשיו, אדם כמו דניאל וובסטר, כמובן – טוב, בשבילו נצטרך לבנות קופה מיוחדת, ואפילו כך, אני מתאר לעצמי שמוטת הכנפיים תדהים אותך. אין ספק שהוא יהיה נכס יקר ערך. הלוואי שהיינו יכולים למצוא דרך להשיג אותו. אבל, במקרה שלך, כמו שאמרתי –”
“סלק את הממחטה!” אמר ג’בז סטון, והתחיל להתחנן ולהתפלל. אבל כל מה שהצליח להשיג בסופו של דבר היתה הארכה של שלוש שנים, עם תנאים נלווים.
אך עד שאדם כורת עסקה שכזו, אין לו מושג כמה מהר יכולות ארבע שנים לחלוף. בחודשים האחרונים של אותן שנים ג’בז סטון כבר ידוע בכול רחבי הארץ ומדברים על כך שיתמודד על משרת מושל המדינה – וכל התשבחות הן כעפר ואפר בפיו. שכן שמדי יום, כאשר הוא קם ממשכבו, הוא חושב, “הנה חלף עוד לילה,” ומדי לילה, כאשר הוא שוכב לישון, הוא חושב על הפנקס השחור ועל נשמתו של מיזר סטיבנס, וליבו דואב עליו. עד אשר, בסופו של דבר, אין הוא יכול עוד לשאת את הדבר, ובימיה האחרונים של השנה האחרונה, הוא רותם את סוסו ונוסע לחפש את דניאל וובסטר. כי דניאל נולד בניו המפשייר, רק מילין ספורים מקרוס קורנרז, וידוע היטב שפינה חמה במיוחד שמורה בליבו לשכנים ותיקים.
III
היתה שעת בוקר מוקדמת כאשר הגיע למארשפילד, אך דניאל כבר היה ער, מדבר עם עובדי החווה ומתאבק עם האייל, גוליית, ומנסה סוס מרוץ חדש ומנסח נאומים שינאם נגד ג’ון ס. קלהון. אך כאשר שמע שבן ניו המפשייר בא לראותו, הוא עזב את כל שאר עיסוקיו, כי כזה היה דניאל. הוא נתן לג’בז סטון ארוחת בוקר שחמישה גברים לא היו מסוגלים לחסל, פירט את תולדות חייהם של כל גבר ואישה בקרוס קורנרז, ובסופו של דבר שאל אותו איך יוכל להיות לו לעזר.
ג’בז סטון הסכים לומר שמדובר בעניין כלשהו של משכנתא.
“נו, לא טענתי במשפט משכנתא מזה זמן רב, ובדרך כלל אינני טוען עתה במשפטים, חוץ מאשר בבית המשפט העליון,” אמר דניאל, “אבל אם אוכל, אעזור לך.”
“אם כן, יש לי תקווה בפעם הראשונה מזה עשר שנים,” אמר ג’בז סטון וסיפר לו את הפרטים.
דניאל פסע הלוך ושוב כשהקשיב, בידיים משולבות מאחורי גבו, מדי פעם שאל שאלה, מדי פעם תקע את עיניו ברצפה, כאילו יקדחו בה חורים כמקצע. כאשר ג’בז סטון סיים, דניאל ניפח את לחייו ונשף. ואז פנה אל ג’בז סטון וחיוך התפשט על פניו כמו הזריחה על הר מונאדנוק.
“אין ספק, לקחת על עצמך לעדור בערוגת השטן עצמו, שכני סטון,” אמר, “אבל אני אקח עלי את התיק שלך.”
“תיקח אותו?” אמר ג’בז סטון, שלא העז כמעט להאמין.
“כן,” אמר דניאל וובסטר. “יש לי בערך שבעים וחמישה דברים אחרים לעשות, ועלי גם ליישר את ההדורים בעניין פשרת מיזורי, אבל אני אקח את התיק שלך. כי אם שני בני ניו המפשייר אינם יריבים שקולים לשטן, יותר טוב כבר שנחזיר את הארץ לאינדיאנים.”
ואז לחץ את ידו של ג’בז סטון ואמר, “מיהרת לבוא לכאן?”
“אני מודה שבאתי במהירות,” אמר ג’בז סטון.
“תחזור מהר אפילו יותר,” אמר דניאל וובסטר, והורה לרתום למרכבתו את קונסטיטושן וקונסטליישן. הם היו שני סוסים אפורים תואמים בעלי רגל קדמית אחת לבנה, וצעדיהם היו מהירים כברק.
טוב, לא אתאר עד כמה כל משפחת סטון היתה מרוגשת ומרוצה כאשר דניאל וובסטר הדגול בא להתארח, כשהגיעו בסופו של דבר. ג’בז סטון איבד את כובעו בדרך, הוא עף כשעקפו רוח, אבל הוא לא שת לכך כלל את לבו. אבל אחרי ארוחת הערב הוא שלח את בני המשפחה למיטה, כיוון שהיו לו עניינים מסויימים עם מר וובסטר. גברת סטון רצתה שישב בטרקלין הקידמי, אבל דניאל וובסטר הכיר טרקלינים קידמיים ואמר שהוא מעדיף את המטבח. והם ישבו במטבח, וחיכו לזר, כשקנקן עומד על השולחן ביניהם ואש עליזה בוערת באח – הזר אמור היה להגיע בחצות בדיוק, על פי תנאי ההסכם.
טוב, רוב האנשים לא יכולים לבקש בני לוויה טובים יותר מדניאל וובסטר וקנקן משקה. אבל עם כל תיקתוק של השעון ג’בז סטון היה עצוב יותר ויותר. עיניו התרוצצו, והוא אמנם טעם מן הקנקן, אבל אפשר היה לראות שאינו מרגיש כלל את הטעם. בסופו של דבר, בשעה אחת עשרה וחצי בדיוק, הוא תפס בזרועו של דניאל וובסטר.
“מר וובסטר, מר וובסטר!” אמר, וקולו רעד בפחד ובאומץ נואש. “בשם אלוהים, מר וובסטר, רתום את סוסיך והתרחק מן המקום הזה כל זמן שאתה יכול!”
“הבאת אותי דרך ארוכה, שכני, כדי לומר לי שאינך נהנה מחברתי,” אמר דניאל וובסטר, ברוב שלווה, ולגם מן הקנקן.
“אני חדל-אישים עלוב!” נאנק ג’בז סטון. “הבאתי אותך אל פי פחת, ועתה אני רואה כי שגיתי. הנח לו לקחתני אם ירצה. אין לי חשק רב, עלי לומר, אבל אוכל לעמוד בכך. אבל אתה העוגן של ארצות הברית וגאוותה של ניו המפשייר! אסור שהוא ייקח אותך, מר וובסטר! אסור שייקח אותך!”
דניאל וובסטר הביט באיש הנסער, כולו אפור ורועד באור האש, והניח יד על כתפו.
“תודתי לך, שכני סטון,” אמר בעדינות. “טוב לבך ניכר. אבל יש קנקן על השולחן ותיק בו עסקינן. ומעולם בחיי לא השארתי קנקן או משפט בלי לסיימם.”
ובדיוק באותו רגע נשמעה נקישה קצרה על הדלת.
“אה,” אמר דניאל וובסטר בשלווה, “חשבתי ששעונך מפגר מעט, שכני סטון.” הוא ניגש לדלת ופתח אותה. “היכנס!” אמר.
הזר נכנס – הוא נראה אפל מאוד וגבוה מאוד באור האש מן האח. הוא נשא תחת זרועו קופסה – קופסה מצופה לכה שחורה בעלת מכסה עם חרכי אוויר קטנים. למראה הקופסה השמיע ג’בז סטון קריאה חלושה והתכווץ בפינת החדר.
“מר וובסטר, אני מניח,” אמר הזר, בנימוס רב, אך עיניו נצצו כעיניו של שועל בדמי היער.
“עורך דינו של ג’בז סטון,” אמר דניאל וובסטר, אך גם עיניו נצצו. “יותר לי לשאול לשמך?”
“השתמשתי בשמות רבים,” אמר הזר כלאחר יד. “אולי סַמָּאֵל יספק אותנו הלילה. כך נקראתי פעמים רבות באיזורים אלה.”
ואז התיישב ליד השולחן ומזג לעצמו משקה מן הקנקן. בקנקן היה הנוזל קר, אך הוא נמזג לכוס כשהוא מעלה אדים.
“ועכשיו,” אמר הזר, חייך וחשף את שיניו, “אבקש ממך, כאזרח שומר חוק, לסייע לי להשיג חזקה על רכושי.”
וכך התחיל הדיון המשפטי – והוא התנהל בלהט ובעוז. בתחילה היה לג’בז סטון שביב תקווה, אך כאשר ראה שדניאל וובטסר מובס בנקודה אחר נקודה, הוא רק השתוחח לו בפינתו, עיניו על הקופסה השחורה. והרי לא היה כל ספק באשר לשטר הקניין או לחתימה – זה החלק הנורא ביותר. דניאל וובסטר הסתובב ופנה וחבט באגרופו על השולחן, אך לא יכול להתחמק מן העובדה. הוא הציע להגיע לפשרה; הזר לא היה מוכן להקשיב. הוא ציין כי ערכו של הרכוש גדל, וסנאטורים צריכים להיות שווים יותר; הזר נצמד מילה במילה לאמור בחוק. הוא היה עורך דין אדיר, דניאל וובסטר, אבל כולנו יודעים מי הוא מלכם של עורכי הדין, כמו שכתוב בספר הספרים, ונדמה היה כי בפעם הראשונה דניאל וובסטר פגש יריב שקול לו.
בסופו של דבר, הזר פיהק מעט. “מאמציך הנמרצים למען לקוחך הם לשבח לך, מר וובסטר,” אמר, “אבל אם אין לך ראיות או נימוקים נוספים לראייה, זמני דוחק בי…” וג’בז סטון נרעד.
פניו של דניאל וובסטר קדרו כסופת רעמים.
“דוחק או לא דוחק, אתה לא תקבל את האיש הזה!” רעם בקולו. “מר סטון הוא אזרח אמריקאי, ואף אזרח אמריקאי לא יהא נתון למרותו של שליט נוכרי. נלחמנו נגד אנגליה ב-1812 ואנו נילחם שוב בגיהנום כולו, ולא נסכין לכך!”
“נוכרי!” אמר הזר. “ומי קורא לי נוכרי?”
“אף פעם לא שמעתי שהשט – שאתה טוען לאזרחות אמריקאית,” אמר דניאל וובסטר בהפתעה.
“זכותו של מי גדולה משלי?” אמר הזר באחד מחיוכיו הנוראים. “כאשר העוול הראשון נעשה לאינדיאני הראשון, הייתי שם. כאשר ספינת העבדים הראשונה יצאה לקונגו, עמדתי על סיפונה. האם אינני נמצא בספריכם ובסיפוריכם ובאמונותיכם, החל מן ההתיישבות הראשונה? האם אין מדברים עלי עדיין בכול כנסייה בניו אינגלנד? אמת, הצפון טוען שאני דרומי והדרום טוען שאני צפוני, אך אינני כזה או כזה. אני רק אמריקאי של אמת, כמוך – ממוצא משובח ביותר – כי אם לומר את האמת, מר וובסטר, גם אם אינני אוהב להתפאר בכך, שמי ותיק יותר בארץ זו משמך.”
“אהא!” אמר דניאל וובסטר ועורקים בלטו במצחו. “אם כן, אני מסתמך על החוקה! אני דורש משפט למרשי!”
“אין זה משפט שיוכל להתנהל בבית משפט רגיל,” אמר הזר, ועיניו ריצדו. “והשעה מאוחרת –”
“כל בית משפט שתבחר, כל עוד יהיו בו שופט אמריקאי וחבר מושבעים אמריקאי!” אמר דניאל וובסטר בגאוותו. “יהיו חיים או מתים; אני אציית בעניין זה.”
“אתה אמרת,” אמר הזר, והורה באצבעו על הדלת. וברגע זה, לפתע פתאום, נשמע משב רוח בחוץ וקול צעדים. הקול נשמע, בהיר וניכר, דרך הלילה. ואולם לא היה זה קול צעדיהם של אנשים חיים.
“בשם אלוהים, מי בא בשעה כה מאוחרת?” קרא ג’בז סטון בצמרמורת אימה.
“חבר המושבעים שדרש מר וובסטר,” אמר הזר, ולגם מכוסו הרותחת. “עליך לסלוח למראם הפרוע של אחד או שניים מהם, הם באו מרחוק.”
IV
ולמשמע דבריו בערה האש באור כחול והדלת נפתחה במשב רוח ותריסר אנשים נכנסו, בזה אחר זה.
אם ג’בז סטון היה אחוז אימה קודם לכן, עכשיו היה עיוור מאימה. שכן היה שם וולטר בטלר, הלויאליסט, אשר הפיץ אש ופחד ברחבי עמק מוהוק בעת המהפכה; והיה שם סימון גירטי העריק, שראה אנשים לבנים נשרפים על המוקד והריע עם האינדיאנים למראה שריפתם. עיניו היו ירוקות, כעיני חתול בר, והכתמים על חולצת הציד שלו לא היו דם צבאים. המלך האינדיאני פיליפ היה שם, פרא וגאה כפי שהיה בחייו, עם החתך העמוק בראשו שהיה הפצע שהרגו, והמושל דייל האכזר, ששבר אנשים על גלגל העינויים. היה שם מורטון ממרי מאונט, שהטריד את מושבת פלימות’, עם פניו הסמוקים, המופקרים והנאים ושנאתו לכל דבר קדוש. היה טיץ’, הפיראט המגואל בדם, שזקנו השחור מתקרזל על חזהו. הכומר ג’ון סמיט, ידיו ידי חונק ובגדיו בגדי איש כנסייה, צעד בצעד ענוג, ממש כפי שעלה לגרדום. טביעתו האדומה של החבל עדיין היתה סביב צווארו, אך הוא נשא ממחטה מבושמת בידו. כולם עד אחד נכנסו לחדר כשאש הגיהנום עדיין בוערת עליהם, והזר נקב בשמותיהם ובמעלליהם כשבאו, עד שסופר סיפורם של תריסר. ואולם הזר אמר אמת – כולם מילאו תפקיד באמריקה.
“האם אתה מקבל את חבר המושבעים, מר וובסטר?” אמר הזר בלעג, לאחר שהתיישבו במקומותיהם.
זיעה ניכרה על מצחו של דניאל וובסטר, אך קולו היה צלול.
“מקבל אני,” אמר. “אך הגנרל ארנולד חסר לי בקהלם.”
“בנדיקט ארנולד עסוק בעניינים אחרים,” אמר הזר בזעף. “אה, ביקשת שופט, אני מאמין.”
הוא הורה פעם נוספת באצבעו, וגבר גבוה, לבוש בחומרה במלבושים פוריטניים, בעל מבט בוער של קנאי, נכנס בצעדים קודרים לחדר וישב על כס השופט.
“השופט הת’ורן הוא בעל ניסיון,” אמר הזר. “הוא כיהן במשפטי מכשפות מסויימים שהתנהלו בעבר בסיילם. היו שניחמו על העניין מאוחר יותר, אך לא הוא.”
“להינחם על משימות ומעשי פלאים כה ראויים לשבח?” אמר השופט חמור הסבר. “לא ולא. לתלותם – לתלות את כולם!” מילמל לעצמו בנימה שהעלתה קרח בנשמתו של ג’בז סטון.
ואז החל המשפט, וכפי שניתן לצפות, מצבה של ההגנה לא תמיד נראה טוב וג’בז סטון לא היה עד הגנה ראוי לשמו. הוא העיף מבט אחד בסימון גירטי וצווח, ונאלצו להחזיר אותו לפינתו במעין עילפון חושים.
אולם הדבר לא עצר את המשפט; המשפט נמשך, כדרכם של משפטים. דניאל וובסטר עמד מול חברי מושבעים קשים ושופטים חובבי תליות בימי חייו, אך מעודו לא עמד מול קשים מאלה, והוא ידע זאת. הם ישבו שם כשמעין ניצוץ בעיניהם, וקולו החלקלק של הזר דיבר ודיבר. בכול פעם שהעלה התנגדות, היא התקבלה, אך בכול פעם שדניאל התנגד, ההתנגדות נדחתה. טוב, אי אפשר לצפות למשחק הוגן מטיפוס כמו מר סמאל זה.
תורו של דניאל הגיע בסופו של דבר, והוא התחיל להתחמם, כמו ברזל בכבשן. כאשר קם כדי לדבר הוא עמד לפשוט את עורו של הברנש בכול תכסיס הידוע לחוק, וכן גם את השופט ואת חבר המושבעים. לא היה אכפת לו אם יהיה ביזיון בית המשפט או מה יקרה לו בשל כך. לא היה אכפת לו כבר מה יקרה לג’בז סטון. הוא רק התרגז יותר ויותר, וחשב על מה שיאמר. ואולם, כמה מוזר, ככל שחשב יותר, כך היה מסוגל פחות לארגן את דבריו במוחו.
עד אשר, סוף סוף, הגיע זמנו לקום על רגליו, והוא עשה זאת, מוכן כולו לפרוץ בברקים ודברי הוקעה. אך לפני שהתחיל הוא בחן למשך רגע את השופט וחבר המושבעים, כמנהגו. והוא הבחין שהניצוץ בעיניהם היה חזק פי שניים משהיה קודם לכן, וכולם נשענו קדימה. כמו כלבי ציד ממש לפני שהם תופסים את השועל, כך נראו, ואובך הרשע הכחלחל בחדר התעבה כשהביט בהם. ואז הבין מה עמד לעשות, ומחה את מצחו, כאדם שזה עתה נמנע מליפול אל תוך בור באפילה.
כי הם באו לקחת אותו, לא רק את ג’בז סטון. הוא קרא את הדבר בניצוץ בעיניהם ובאופן שבו הזר הסתיר את פיו ביד אחת. ואילו היה נלחם בהם בכלי נשקם שלהם, הוא היה נופל בידיהם; הוא ידע זאת, גם אם לא יכול היה לומר כיצד. זעמו ואימתו שלו הם שבערו בעיניהם; ויהיה עליו למחותם, אחרת יפסיד במשפט. הוא עמד שם למשך רגע, עיניו השחורות בערו כגחלים. ואז התחיל לדבר.
הוא פתח בקול שקט, אך אפשר היה לשמוע כל מילה. אומרים שהיה מסוגל להעלות את נגינת נבליהם של הקדושים כשבחר לעשות זאת. והדבר היה פשוט וקל כדיבורו של אדם. אך הוא לא פתח בגינויים או דברי חרפות. הוא דיבר על הדברים שהופכים ארץ לארץ ואדם לאדם.
והוא התחיל בדברים הפשוטים שכולם מכירים ומרגישים – רעננותו של בוקר נאה כשאתה צעיר, וטעמו של מזון כשאתה רעב, והיום החדש שהוא כל יום כשאתה ילד. הוא לקח את הדברים הללו והפך אותם בידיו. היו אלה דברים טובים לכל אדם. אך בלא חירות נבאש ריחם. וכאשר הוא דיבר על המשועבדים, ועל ייסורי העבדות, קולו הפך לפעמון אדיר. הוא דיבר על ימיה הראשונים של אמריקה ועל האנשים שעשו את הימים הללו. זה לא היה נאום נמלץ ופטריוטי, אבל הוא העלה את הדברים בעיני הרוח. דניאל וובסטר הודה בכול העוולות שנעשו אי פעם. אבל הוא הראה איך, מתוך העוולות ומעשי הצדק, הסבל והרעב, נוצר דבר מה חדש. וכולם מילאו בו תפקיד, אפילו הבוגדים.
ואז הוא פנה אל ג’בז סטון והציג אותו כפי שהוא – אדם רגיל שסבל מביש מזל ורצה לשנותו. וכיוון שרצה לשנותו, עכשיו הוא עומד להיענש לעדי עד. ואולם עדיין היה טוב בג’בז סטון, והוא הראה את הטוב הזה. הוא היה קשוח ומרושע, במובנים מסויימים, אך הוא היה בן אדם. היה עצב בהיות אדם, אבל היתה בדבר גם גאווה. והוא הראה את הגאווה הזו עד שאי אפשר היה שלא לחוש בה. כן, אפילו בגיהנום, אם אדם הוא אדם, הדבר ידוע. והוא לא סינגר עוד על אדם אחד בלבד, גם אם קולו הידהד כעוגב. הוא סיפר את הסיפור והכישלונות והמסע האינסופי של המין האנושי. הם רומו ופותו והולכו שולל, אבל היה זה מסע אדיר. ושום שד שהושרץ אי פעם לא יכול היה להבין את מהותו של הדבר – צריך להיות אדם כדי להבינה.
V
האש החלה לגווע באח ורוח אשמורת אחרונה התחילה לנשוב. האור האפיר בחדר כשדניאל וובסטר גמר לדבר. ומילותיו חזרו בסופו של דבר אל אדמת ניו המפשייר, ואל פיסת האדמה האחת שכל אדם אוהב ודבק בה. הוא צייר תמונה שלה, ואל כל אחד מאותו חבר מושבעים הוא דיבר על דברים שנשכחו זה מכבר. ולאחד קולו היה כמו היער וסודותיו, ולאחר כמו הים וסערות הים; אחד שמע בו את קריאתה של אומה אבודה, ואחר ראה תמונה קטנה ותמימה שלא זכר מזה שנים. אבל כל אחד מהם ראה משהו. וכאשר דניאל וובסטר גמר הוא לא ידע אם הציל את ג’בז סטון, אם לאו. אבל הוא ידע שחולל נס. כי הניצוץ נעלם מעיניהם של השופט והמושבעים, ולעת עתה, הם היו שוב בני אדם, והם ידעו שהם בני אדם.
“ההגנה סיימה,” אמר דניאל וובסטר ועמד שם כמו הר. באוזניו עדיין הידהד נאומו, והוא לא שמע עוד דבר עד ששמע את השופט הת’ורן אומר, “חבר המושבעים יפרוש כדי לשקול את פסק דינו.”
וולטר בטלר קם ממושבו ועל פניו ארשת אפלה ועליזה.
“חבר המושבעים שקל את פסק דינו,” אמר והביט היישר בעיניו של הזר. “אנו פוסקים לטובת הנאשם, ג’בז סטון.”
ברגע זה, החיוך עזב את פניו של הזר, אך וולטר בטלר לא נרתע.
“אולי אין הדבר עולה בדיוק בקנה אחד עם הראיות,” אמר, “אך אפילו הארורים רשאים להצדיע לצחות לשונו של מר וובסטר.”
ברגע זה, קירקורו הארוך של תרנגול שיסף את שמי הבוקר האפורים, והשופט וחבר המושבעים נעלמו מן החדר כענן עשן וכאילו לא היו שם כלל מעולם. הזר פנה אל דניאל וובסטר, וחייך בתוגה.
“מייג’ור בטלר תמיד היה אדם חצוף,” אמר. “לא חשבתי שהוא חצוף עד כדי כך. אף על פי כן, ברכותיי, כראוי בין שני ג’נטלמנים.”
“תחילה אקח את המסמך, אם תואיל,” אמר דניאל וובסטר, והוא לקח את הנייר וקרע אותו לארבע פיסות. הנייר היה חם במידה מוזרה למגע ידו. “ועכשיו,” אמר, “אקח אותך!” וידו נסגרה כמלכודת דובים על זרועו של הזר. כיוון שידע שברגע שאדם מביס ברנש כמו מר סמאל בקרב הוגן, יכולת שליטתו בך נמוגה. והוא יכול היה לראות שגם מר סמאל יודע זאת.
הזר התפתל והתחמק, אך לא יכול היה להימלט מאותה אחיזה. “באמת, מר וובסטר,” אמר וחייך בחיוורון: “דבר שכזה הוא מגוח – אח! – מגוחך. אם אתה דואג בשל הוצאות המשפט, באופן טבעי, אני אשמח לשלם –”
“ואתה תשלם!” אמר דניאל וובסטר, וטילטל אותו עד ששיניו נקשו. “אתה תשב עכשיו אל השולחן ותנסח מסמך, בו תבטיח לעולם לא להטריד את ג’בז סטון ולא את יורשיו או ממשיכי דרכו ולא אף בן ניו המפשייר אחר עד ליום הדין! כל שאול שנרצה לכונן במדינה זו, נוכל לכוננה בכוחות עצמנו, בלא כל עזרה מזרים.”
“אח!” אמר הזר. “אח! טוב, הם ממילא אף פעם לא היו גדולים במיוחד, אבל – אח! – אני מסכים!”
וכך ישב וניסח את המסמך. אבל דניאל וובסטר לא הסיר את ידו מצווארון מעילו כל אותו זמן.
“ועכשיו אני רשאי ללכת?” אמר הזר, ברוב שפלות, כאשר דניאל ראה שהמסמך הינו חוזה הולם וחוקי.
“ללכת?” אמר דניאל, וטילטל אותו שוב. “אני עדיין מנסה להחליט מה אעשה בך. אמנם יישבת את עלות המשפט, אך עדיין לא יישבת את עניינייך איתי. אני חושב שאקח אותך איתי למארשפילד,” אמר, בנימה מהורהרת. “יש לי שם אייל ששמו גוליית, המסוגל לפרוץ דלת ברזל. הייתי רוצה לשחרר אותך בשדה שלו ולראות מה יעשה.”
אז התחיל הזר להתחנן ולהפציר. והוא התחנן והפציר בשפלות רוח כזאת, עד שבסופו של דבר דניאל, שהיה טוב לב מטבעו, הסכים לשחררו. הזר נראה אסיר תודה לו ביותר, ואמר כי רק כדי להוכיח שהם חברים, הוא יגיד לדניאל את עתידו בטרם ילך. ודניאל הסכים, גם אם לא תלה אמון רב במגידי עתידות בדרך כלל.
אבל כמובן, הזר הזה היה שונה מעט. הוא הביט והוא בחן את הקו בכפות ידיו של דניאל. והוא אמר לו דבר מה ודבר אחר שהיו יוצאים מגדר הרגיל. אבל כולם היו מאורעות עבר.
“כל זה נכון וגם קרה,” אמר דניאל וובסטר. “אבל מה עתיד לבוא?”
הזר חייך, מין חיוך שמח, ונד בראשו. “העתיד לא יהיה כפי שאתה חושב,” אמר. “הוא שחור. יש בך שאפתנות רבה, מר וובסטר.”
“אכן,” אמר דניאל ברוב תוקף, שהרי ידוע לכול ששאף לנשיאות.
“נדמה שהדבר כמעט בהישג ידך,” אמר הזר,” אבל לא תשיגנו. אנשים פחותים ממך יהיו לנשיאים ואילו עליך יפסחו.”
“גם אם כן, עדיין אהיה דניאל וובסטר,” אמר דניאל. “המשך בדבריך.”
“שני בנים חזקים לך,” אמר הזר,” ונד בראשו. “ברצונך לייסד שושלת. אבל שניהם ימותו במלחמה ואיש מהם לא יזכה לגדולה.”
“אם יחיו ואם ימותו, עודם בני,” אמר דניאל וובסטר. “המשך בדברייך.”
“נאמת נאומים דגולים,” אמר הזר. “ועוד תנאם.”
“אה,” אמר דניאל וובסטר.
“אבל הנאום הדגול האחרון שתישא יפנה נגדך רבים מרעיך,” אמר הזר. “יקראוך איכבוד; יכנוך בשמות אחרים. אפילו בניו אינגלנד יהיו שיאמרו שהפכת עורך ובגדת בארצך, וקולותיהם יינשאו ברום נגדך עד מותך.”
“כל עוד הנאום כן, יאמרו האנשים כרצונם,” אמר דניאל וובסטר. ואז הביט בזר ומבטיהם הצטלבו בעוז. “שאלה אחת,” אמר. “נלחמתי למען ארצות הברית כל חיי. האם אחזה בניצחוני בקרב הזה כנגד כל המבקשים לפורר את אחדותה?”
“לא בחייך,” אמר הזר בקדרות, “אבל הניצחון בוא יבוא. ואחרי מותך, אלפים יילחמו למען מטרתך, בזכות המילים שאמרת.”
“אם כן, ספסר מגיד עתידות שכמוך, ארוך ושטוח, רחב סנטר!” אמר דניאל וובסטר, בשאגת צחוק אדירה, “כלך לך למקומך, בטרם אטביע בך את חותמי! בשם שלוש-עשרה המושבות הראשונות, הייתי יורד לשאול במו-רגלי כדי להציל את ארצות הברית!”
ובדברים אלה משך את רגלו לאחור לבעיטה שהיתה מהממת סוס. רק קצה נעלו פגע בזר, אבל הוא עף מבעד לדלת כשקופתו תחת זרועו.
“ועכשיו,” אמר דניאל וובסטר, כשראה את ג’בז סטון מתחיל להתאושש מערפול החושים, “בוא נראה מה נשאר בקנקן, יבש גרוני מרוב דיבורים כל הלילה. אני מקווה שיש פאי לארוחת בוקר, שכני סטון.”
אבל אומרים שבכול פעם שהשטן מתקרב למארשפילד, אפילו בימינו, הוא עוקף מרחוק. והוא לא נראה במדינת ניו המפשייר מאז ועד היום. אני לא מדבר על מסצ’וסטס או וורמונט.
הסוף
מר”ן הוא המונח המקובל בארץ לטעות תרגום שמקורה בחוסר הבנה של ההקשר המקורי. אלה ראשי תיבות של המילים “מניח רעפים נוצרי“, תרגום מילולי לשמו של השחקן כריסטיאן סלייטר שהופיע בכתוביות של תוכנית טלוויזיה.
זה נחמד, אבל מצחיק פחות מטעות שהתפרסמה לפני חודשים מספר, בזמן הצבעה בפרלמנט הבריטי, כאשר המצביעים לחיוב (ayes) ולשלילה (nays) איבדו איברי גוף חשובים בתרגום, שהפריד עיניים לימין ואפים לשמאל.
יצא לאור בתרגומי בהוצאת כתר “זאבי לילה” מאת אנדראה קרמר, הספר השני בסדרת “
מתרגם טוב יודע לא רק לתרגם, אלא גם מתי לא לתרגם.
אלפית, קלינגונית ונא’בי הן שפות שהומצאו לצורך יצירות מדע בדיוני ופנטזיה, והן לא היחידות. 
זה סיפור ש
בתורת התרגום יש מושג נאה – ידידי כזב, false friends, או בצרפתית faux amis. מדובר במילה או ביטוי שנשמעים דומים או שאובים מאותו שורש, אבל משמעותם שונה לגמרי, ויש להישמר מפני שימוש בהם בתרגום ישיר בין שפות. 
עדכון:
כתבה בעיתון הארץ מבשרת על “
.
פעמים רבות, כשאני מספרת שאני מתרגמת, שואלים אותי אם אני מתרגמת כתוביות, כי הכתוביות בטלוויזיה הן אולי סוג הטקסט הפופולרי ביותר.
יצא לאור בתרגומי בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה “מבוא לתקשורת המונים” מאת דניס מקוויל (מהדורה שישית). את המהדורה העברית ערכו מדעית ד”ר דוד לוין וד”ר אורן סופר.
פורסמה התוכניה של